אני והיורט ועדר של אלפקות באמצע המדבר

משפחת בן ארצי התנסתה בפעם הראשונה בלינה באוהלי יורט וחזרה עם כמה טיפים ומסקנות מכאן ועד מכתש רמון.

25.8.2025 | הדס בן ארצי

בואו נתחיל מהאמת: אני נגד אוהלים.
לא "לא מתחברת", לא "זה פחות אני" – ממש נגד. מבחינתי אוהל זה רעש מבחוץ, ריח של חיות, ומזרנים שגורמים לגב שלי לכתוב צוואה.

חופשה משפחתית ביורט בחוות האלפקות

כשנכנסתי לאתר של חוות האלפקות וראיתי שיש גם יורטים ממוזגים וגם צימרים וסוויטות – נרגעתי טיפה. אמרתי לעצמי: “במקרה הכי גרוע, אני מגיעה לקבלה, מפעילה Plan B, ועוברת לחדר רגיל. ביי יורט.”

הקטע הוא – לא נולדתי במונגוליה ובחיים לא ישנתי ביורט. לא הבנתי מה זה אומר בכלל, ואף פעם לא העזתי לבדוק את עצמי.

פחדתי מהרעשים (במיוחד של הילדים שלי, שאני כבר רואה אותם צועקים וזה מתגלגל כמו הד אחד במדבר), פחדתי מהנוחות, מהחול ,פחדתי מהכול.

ולכן, לראשונה בחיי – הזמנתי רק לילה אחד. מי שמכיר אותי יודע שאני תמיד על מינימום שני לילות. אבל פה? מהפחד – חתמתי על לילה בלבד.

הגעתי למתחם הגלמפינג ודבר ראשון – צ׳ק אין (באיחור לא אופנתי לישראלי המצוי) ואז גיליתי: זה לא סתם אוהל, זה סוויטה עגולה מהאגדות.

המיטה מפנקת, המרחב מפתיע, והכי חשוב – קיבלנו את יורט “לבנדר”, שזה גם הריח שאני הכי אוהבת בעולם. בפנים יש תאורה מגניבה עם כמה מצבים – רומנטי, רגוע, או “הילדים משחקים קלפים עד אחת בלילה”.

והקטע שהכי עשה אותי מאושרת: יש בפנים שירותים ומים! לא עוד ריצות ליליות לניווט בחושך בחיפוש אחרי השירותים עם ילדים רדומים על הידיים לאור הפנס בטלפון.

שום חיה לא ירקה עליי, שום רעש לא חצה את הקירות הבדיים, ואני פשוט ישבתי שם בהלם: “איך התחמקתי מזה כל כך הרבה שנים?”

משפחתי וחיות אחרות

הילד האחד סטרילי, כזה שכל פירור מלחיץ אותו. השני -בטוח שהוא וטרינר במסלול מהיר. זה שניהל רומן עם חלזונות, נמלים, ועכשיו גם עם אלפקות.

ברור לכם מי היה זה שלקח את כל השקיות האכלה שקיבלנו ועבר אלפקה אלפקה לוודא שכולן קיבלו,לא שכח ללטף את הכלבים שהם הפכו בעצם קצת לאלפקות והסוסים המרשימים שיש שם, ורואים כמה טוב שם לחיות, בניגוד לקפיצה לגן חיות העירוני.

ובאיזשהו שלב, אחד האנשים שם אמר: “כשאתה מסתכל ללמה בלבן של העין – מתגלה מולך הנשמה התאומה שלך.” אריק ואני הסתכלנו אחד על השנייה וצחקנו, הסתכלנו על הלמה ואז עלי ואז על הדימיון שנוצר עם הפוני מטולטל כמו ללמה, מהאוויר המדברי.

הטעויות הקולינריות שלי

יש בחווה מטבח שיתופי מושלם, שולחן עץ ענק וכל הציוד להכין גורמה במדבר (לא שאם היו לי שם חומרי גלם משובחים הייתי יודעת להכין גורמה, אבל לפחות היה לנו מה לאכול ולא היינו צריכים לצאת שוב פעם). ואני? מגיעה אפילו בלי מלפפון.

לחץ, רעב, חוסר הכנה – והתוצאה: יצאתי למרכז המסחרי הקרוב, חזרתי עם מקדונלדס לילדים ומשהו יפני לא מזוהה, תחתית שרשרת המזון.
במילים אחרות: שילמתי ביוקר על זה שלא התארגנתי כמו שצריך. מרוב שהיינו רעבה, אפילו לא חשבתי על זה שיש גם סופר ליד שאפשר פשוט לקנות בו מצרכים ולחזור לחווה. במקום – מתוך הלחץ "להשקיט את הרעב" לכולם, נתקענו עם אוכל ש… איך לומר בעדינות – אין דרך…

מקדונלדס, שכולנו מכירים, והפאסט פוד היפני שהצליח להוכיח שאפשר להרוס גם מה שאמור להיות בסיסי (או שתאכלו בחוץ נורמלי או תכינו לבד)

אז הנה הטיפ הכי גדול שלי: תתארגנו בהתאם מראש כדי לנצל את כל הפסיליטיז שיש במקום. כי יש. ובענק.

נטפליקס? לא, תודה – קיבלתי את מדורת השבט

עוד משהו קטן שקלטתי רק כשנכנסנו ליורט – אין שם בכלל טלוויזיה. אבל הקטע? הילדים אפילו לא שמו לב ולא שאלו עליה, מרוב שהיו סקרנים מהחווה ומהחיות.

אז במקום להתקע עם אורות המסך עד לשעות הקטנות בנטפליקס, קיבלנו אורות מהפנטים של אש, כוכבים ואנשים מסביב. חשבתי שזה הולך להיות מורכב, אבל מסתבר שיש בחווה ערכות מוכנות, מסודרות, למי שרוצה להדליק מדורה. רק לבקש – והכול כבר מוכן. והנה עוד טיפ.

ומהרגע שהאש נדלקה – זהו. הילדים לא זזו. נשארנו עד אחת בלילה, ומשפחות נוספות הצטרפו עם ערכות מדורה ועצים משלהן. בסוף חלקנו אש אחד עם השני, וזה הרגיש הכי קרוב למידברן. (ופה הבנתי גם משהו נוסף: החווה הזו היא כמו סלקטורית במועדון – היא מסננת לבד את מי שמגיע. מסביבי היו בדיוק האנשים שהייתי רוצה לראות ליד אש: משפחות שיודעות לקדש גם טבע וגם נוחות, גם פשטות וגם פינוק. בקיצור – קהל בול בשבילי)

ובואו נעצור רגע: אני לא מאמינה שאני בכלל מתרגשת ככה מאש. אני שומעת את עצמי כותבת על "אין טלוויזיה לילדים" ואני אומרת – מתי הספקתי להפוך להיות האמא הזו שמקדשת זמן מסך? כי באמת אני לא כזו. כנראה שהמדבר מוציא ממני צדדים עירוניים שלא ידעתי שיש בי. אז אל תשפטו אותי, זה רק הפחד מהמדבר שדיבר מתוכי . ואגב, כשחושבים על זה – לא הייתי במידברן מאז שילדתי. ופתאום – בקטנה, עם ילדים – מצאתי שאפשר גם אחרת להנות מחילה במדבר.

למה? כי אפשר לקחת למה לטיול!

עוד אטרקציה מגניבה שיש בחווה – לקחת למה להרים, ממש לטיול רגלי.
וזה בקטע של "אתה והלמה שלך מול הנוף המדברי" -חוויה שיכולה להיות מדהימה אם מזמינים מראש ולא תתקעו עם הלמה היחידה שכנראה נכשלה באילוף וסירבה בתוקף לשתף פעולה עם הקונספט של טיול רומנטי אל השקיעה לצלילי מוזיקה מהרי האנדים… ופה מגיע הטיפ שלי: תזמינו מראש. ככה יתאימו לכם למה "מעולפת" (כלומר מאולפת 😉) שתלך איתכם ולא תעשה עניינים.

אני, כרגיל, שהגעתי בספונטניות, עם הפומו שלי, גיליתי שיש את הפיצ׳ר הזה והחלטתי שאני חייבת גם.
בגלל שהמלחמה קצת טרפה לכולם את השגרה, לא כל הלמות היו אז בתפקוד מלא (מבחינת אילוף לטיול עם זרים של שעה), והצוות די היסס לתת לי אחת. אבל אני התעקשתי. וכמו שאני מתעקשת – קיבלתי למה שמתעקשת יותר טוב ממני (כבר אמרתי שאנחנו דומות?)

ברגע שהמדריכה התרחקה קצת – היא פשוט נעמדה, סירבה לזוז, ואפילו ניסתה ללכת בדיוק הפוך ממני. זה היה קרב אגו. אני: "למה לא תזוזי?" היא: "למה שאזוז?" בקיצור – הפכנו לצמד מופלא של "הלמה ולמה".

בפועל, זה לא משהו שאמור לקרות לכם. מי שמזמין מראש – מקבל למה מאלפת ומאולפת ושיתוף פעולה מלא. אני פשוט נפלתי על עיתוי בעייתי ועל למה עם אופי קצת… הדס בלמה.  טוב לפחות היא לא ירקה עליי כמו באגדות…

השלטים בדרך והשקיעות

כבר בדרך לחווה התחלתי לחייך. השלטים לאורך הדרך – “סע לאט, לא יתחילו בלעדיך” – הם מסוג הדברים הקטנים שמחממים את הלב. זה המקום שבו הבנתי שאני נכנסת למתחם שיש לו אופי ונשמה, לא עוד חווה תיירותית סטנדרטית.

ובשקיעה? יצאנו למסלול ממש מחוץ לחווה, שהוביל אותנו לנקודת תצפית עם נדנדה מגניבה כזו (שאני כמעט בטוחה שגם היא יוזמה של אנשי החווה). השמש ירדה, המדבר נצבע בזהב, ואני שם – דופקת בוק בר מצווה לבנים.

השכשוכיות והפיקניק של קפה גינה

פה מגיע הטיפ הכי גדול שלי: תזמינו מראש את סלסלת הפיקניק של החווה.
יש שתי אופציות: או לקחת אותה עם למה/אלפקה לטיול (נשמע פוטוגני, אבל אצלי זה היה נגמר עם אייטם בחדשות – למה אוכלת לי את הסלסלה). או לעשות כמוני – לפרוס אותה ליד השכשוכיות, בפינה מוצלת של עצי זית. הילדים נכנסו למים, ואני עפתי על כל ביס.

והסלסלה? הספיקה ליומיים!: מאפים טריים, לחמניות, גבינות, מיצים סחוטים. חגיגה אמיתית מחומרי גלם סופר איכותיים.

ופה גיליתי את הסוד: כשמחפשים ״המלצות תיירים ״ – כולם ידברו על איזה בית קפה מיתולוגי אבל בפועל, המקומיים שמבינים בכלל בעניין של קפה גינה.

גיליתי את זה רק אחרי שהתחלתי לשים לב: קינוחים בתפריטים של מסעדות, מיצים במקררים של מכולות – הכול שלהם.
אפילו השכנים ביורט שלא הזמינו (והתבאסו) – קיבלו לטעום ממני ונשלחו הישר לבית הקפה לקפה ומאפה מנחם. אבל הכי מושלם זה כשמרוויחים גם את ״הגינה״ בסלסלה מעוצבת ולא צריכים בכלל לצאת מהחווה.

הסיור: צמר, כובעים, וחוב לכל החיים

בחווה יש גם סיור בצמר (יש תקופות בשנה שממש אפשר לראות את הגז בעבודה-שווה בדיקה) בסיור מסבירים את התהליך, מההתחלה בגז של האלפקות, ממשיך בניקוי, והופך לצמר איכותי בטירוף. משם – הנשים המקומיות של מצפה רמון יוצרות עבודות יד מטורפות: כובעי צמר, כפפות, גרביים.

הבן שלי נדלק על כובע, ואני נדלקתי על זה שמדובר במוצר אמיתי, עבודת יד מהיסוד. באמת – גם אם היו מבקשים פי ארבע, הייתי משלמת. וכשאתם שם – אל תפספסו את החנות.

הטיפים שלי (תרשמו, תרשמו):
לפחות שני לילות – יום אחד זה חטא.
צידנית מלאה – אחרת תצטערו.
מדורה חובה – זה עושה לילדים יותר מרגיע מכל סדנת מיינדפולנס.
ארוחת בוקר בסלסלת פיקניק – הכי כיף במדבר.
בגד ים לשחשוכיות – לא לוקחים? תצטערו.
למסור ד"ש לפיונה הלמה – ואם היא זורמת, תזכרו שהיא זו שבוחרת אתכם, לא הפוך.

לסיום – אני נשארת

בסוף אריק היה צריך לגרור אותי מהחווה. המקום הזה לא עוד "אטרקציה על הדרך". זה לא עוד ג’ימבורי צבעוני. זה מקום שמחבק, מנקה לך את הראש ומוציא מהמשפחה שלך גרסה שקטה, רגועה והיפית.

אני, שהגעתי לחוות האלפקות עם חששות של פוני פרוע – יצאתי עם הלב מלא, הילדים מאושרים, ועם החלטה ברורה: בפעם הבאה אני באה לא לשני לילות, לא לארבעה – אני באה עד שימאס לי. אם זה בכלל יקרה.

הדס בן ארצי, שחקנית וסטנדאפיסטית, בלוגרית של החיים ואמא במשרה מלאה – לא בהכרח בסדר הזה

תוכלו לראות אותה מזיזה אלפקות ומדברת עם לאמות  באינסטגרם: Fomodotcom_hadasbenarz